מצפור נדב

נדב באלוה

יחידה: גולני

תאריך נפילה: 2006-07-20

לוחם סיירת אגוז גאוותו, אחוות אחים נשמתו, נופי ישראל אהבתו. נדב דמה למלאך לבן שנשלח לעולמנו לתקופה מוגבלת בכדאי לעזור ולהטיב וכאשר יום אחד בלא הודעה הוא עוזב, הוא אינו משאיר אחריו דברים חומריים אלא רק זכרונות. נדב לא השאיר אחריו דברי שירים, סיפורים ,ציורים, האומנות בשבילו הייתה אהבת האדם והנתינה האין סופית, הסיפוק שלו התבטא בשמחה שהוא משרה על סביבתו. נדב היה בן 21 במותו והוא נהרג שבועיים לאחר יום הולדתו ה21 ה7.7.2006 שאותו הוא חגג יחד עימנו-אליפז ותמי ההורים, נטע יותם ורועי אחיו בבסיסו הסמוך לג'נין. נדב נולד וגדל בכרמיאל ויחד עם חבריו מילדות –גיל, בן, משה, איה, חן ואמיר היה מבלה את רוב שעות היום. בכל הזדמנות הם יצאו לטייל בצפון ואת שאר הזמן העבירו ביחידת הדיור שלו שהיתה צמודה לבית והיתה בעצם ביתם השני. מאז ילדותו התבלט בצניעותו, נועם הליכותיו, באחריות ובמסירות רבה. עוד שהיה בגיל 6 דאג להביא את אחותו מהגן הביתה ולדאוג לה וכמובן גם לאחר מכן שנולדו אחיו הקטנים. תמיד ידע להגשים את מטרותיו בצנעה ובשקט ורק לאחר מותו התברר לנו עד כמה מה מים שקטים חודרים עמוק בהערצת חבריו. כוחו היה בהעברת מסרים בשקט והגיון כדברי המחנכת שלו בבית ספר תיכון - "כמורה להיסטוריה הבחנתי מהר מאוד בעיניין ובידע שגילה בכל הקשור למהלכי הקרבות במלחמות העולם ובמלחמות ישראל. כמחנכת ניהלנו ויכוחים לא מעטים. נדב האמין במלחמה שתביא לפתרון בעיית הסכסוך הערבי-ישראלי. לא פעם הביע את כעסו על תפיסותיי המתרפסות שנראו בעיניו כסוג של פחדנות. הוא האמין במעשים ולא בדיבורים. כששאלתי באחד השיעורים מה היה הטעם במותו של אילן רמון , נדב פשוט לא הבין את השאלה. נדב חשב יש לפעול לקידומו של המין האנושי גם במחיר חיי אדם. כשנדב דיבר לא היה ספק שגם יעשה, ולכן היה ברור לי שנדב ישרת ביחידה קרבית מובחרת". נדב באמת חלם על שרות ביחידה מובחרת ולצורך כך אף הלך ליחידה לקראת גיוס עוד בטרם קיבל זימון ראשון. במשך שנתיים היה ביחידה וגם לאחר שהתקבל לסיירת המשיך ללכת ליחידה ולתמוך בחניכים החדשים. נדב התגייס ב-21 במרץ 2004 ועבר הכשרה של 16 חדשים עד מסע הסיכום בקלעת נמרוד המקום בו מוצבת היום אנדרטה לזיכרו יחד עם שאר לוחמי היחידה שנפלו במערכות ישראל. נדב היה קלע החוד של הצוות תפקיד אותו מקבל הקלע הטוב ביותר והנווט הטוב ביותר והוא זה שמוביל את הצוות "הוא היה אחד הנווטים הטובים בפלוגה אם לא הטוב שבהם" -אמר חברו. תמיד שקיבלנו איזה מבצע או משימה, כולם היו בהתחלה קצת אדישים לזה אבל את נדב היה ניתן כבר למצוא במודיעין עובד על עזרים ומפות ולומד איך לנווט את הצוות אל היעד לנווט ולהוביל. כמו שנדב היה ראשון לכל דבר כך גם היה בפעילות המבצעית, הוא הוביל וניווט את הצוות אל היעד, הלך ראשון מקדימה בכל מבצע ובכל משימה, הולך ראשון באומץ רב ובשיא הנחישות". הצוות היה כל עולמו ותמיד שהיה מגיע הביתה לחופשה ואחד מחבריו היה נשאר בבסיס היה דואג דבר ראשון להביא לנשארים צ'ופרים או להביאם לביתנו- "אני לא אשכח את חג השבועות בו קיבלתי שבת מקיפניס (מפקד הצוות) ודבר ראשון שנדב אמר לי הוא "אתה בא אלי לארוחת החג מחר בצהריים." הגעתי והיה מדהים, דאגתם לארח אותי בצורה המדהימה ביותר ורק אז הבנתי איך נולד דבר כזה. הכל מתוך אהבה וכוונה טובה. בצוות הוא נקרא "לב זהב" או "דה סול" -הנשמה .חבריו כותבים עליו: "באלוה לב-זהב קראנו לו, או דה סול כי באמת שהיה בו רק טוב. אני זוכר איך שתמיד שהיינו צריכים לקום מוקדם לאיזה אימון נדב היה קם לפנינו ותוך כדי שמעיר אותנו כבר עושה את כל המסדר בוקר לבד. תמיד היה מתנדב לכל דבר ועושה כל דבר אפילו שלא ביקשו ממנו". "היית המנוע של הצוות , מניע אנשים בדרך שרק אתה ידעת לעשות. החיוך , הנוכחות שלך גרמו לאנשים ללכת אחריך לנשקייה ועד ללכת אחריך בסדר תנועה ולדעת שתיקח אותם למקום הנכון בריאים ושלמים". כמצטיין בצוות קיבל נדב קורס צילום והיה גם הצלם של הצוות. מאז סיים את הקורס אהבתו הגדולה הייתה המצלמה אותה לקח לכל מקום והנציח את הטיולים הרבים וחוויותיו. כצלם של הצוות בילה שעות רבות במודיעין היח' ושם הכיר את אהבתו הגדולה –נעה שהייתה חברתו במהלך החודשים האחרונים לחייו. נדב לא תיכנן טיול גדול בחו"ל אחרי הצבא ורצונו הגדול היה קודם כל לעשות את "שביל ישראל". אהבתו הרבה לנופי הארץ ולהיסטוריה של המדינה לא נתנה לו מנוח וכל זמן פנוי וחופש מהצבא היו מובילים אותו לטיולים בארץ. חבריו מספרים שלא היה מקום שהוא לא הכיר וגם ידע את ההיסטוריה של המקום. באחד הצילומים שנמצאו לאחר מותו רואים אותו מדריך קבוצת מטיילים באחד המיצפים. חבריו תמיד סמכו עליו שייקח אותם למקומות חדשים .