עדי צור
יחידה: גולני
תאריך נפילה: 2023-10-07
נולד ב־2/12/2002 – כ”ז בכסלו תשס”ג בן לסיגל ומאיר, אח קטן לרועי ועמית. בן זוג לעינבל חליבה ב־6 השנים שקדמו לנפילתו. עדי היה מהאנשים שפשוט אי אפשר שלא לאהוב. היה בו משהו אחר – אמיתי, נקי, בלי משחקים. חבר שכל אחד היה רוצה לידו, אח קטן בבית אבל אח גדול לכולם. תמיד שם, תמיד רואה את מי שקשה לו, תמיד נותן בלי לחשוב פעמיים. הייתה לו נוכחות שקטה אבל עצומה. בלי מילים מיותרות, בלי צורך להוכיח כלום – רק מבט אחד שלו, חיוך קטן, וזה היה מספיק כדי לתת לאנשים סביבו תחושת ביטחון, לגרום להם להרגיש בבית. תמיד משדר רוגע, תמיד מחבר בין אנשים, תמיד גורם לכולם לרצות להיות לידו. עדי לא היה רק לוחם, הוא היה נשמה ענקית. חבר אמיתי. כזה שאין לו מסיכות ואין פוזות. אמיתי עד הסוף. תמיד דאג, תמיד ראה את האחר ואת המיוחד בכל אחד, תמיד נתן בלי לבקש. לכל מי שהכיר אותו ברור שעדי היה מסוג האנשים שמשאירים חותם ענק שלא נמחק וחור בלב שלעולם לא יתמלא. עדי היה שחקן ואוהד כדורגל מושבע. הוא מצא במשחק שפה ודרך לאחד בין עולמות, ולסייע לחלשים ולחדשים להתחבר לקבוצה דרך המגרש. הוא היה אוהד שרוף של ריאל מדריד ובית״ר ירושלים. מעבר לזה, עדי היה גיימר. שיחק והיה באמת מהכי טובים שיש בכל משחק – בסוני או במחשב. גם בכדורגל וגם במשחקי המחשב היה לו פשוט כישרון טבעי. כשהגיע זמנו להתגייס, לא היה ספק. קרבי. לא בשביל היוקרה, אלא כי הוא הרגיש שזה מה שנכון. כשהשמיעה שלו נפגעה בטירונות והציעו לו לרדת מהמסלול הקרבי, הוא אפילו לא שקל את זה. הוא נלחם להישאר, נלחם להמשיך לתת. עדי הפך לצלף בגדוד 51 של חטיבת גולני. חד, מדויק, לוחם שלא משאיר מקום לטעויות. לימים זכה על ידי חבריו בפלוגת הסמוראים בתואר “הסמוראי האחרון” – תואר שניתן ללוחם הוותיק שתפקידו לאחד ולאגד את החיילים בפלוגה, לקבל חיילים חדשים ולהיות הפה של הלוחמים. עדי קיבל את התואר הזה לא בגלל שהיה הכי קשוח, אלא כי היה הכי מסור והכי מחויב. כשצריך היה מישהו שיחזיק את כולם, שירגיע, שיהיה עמוד השדרה – זה היה עדי. גם אחרי לילות ללא שינה ואימונים קשים, כשהיו מרוסקים – הוא היה עובר בין החברים, בודק שכולם בסדר, דואג, מחייך. המפקדים, החברים והחיילים החדשים שהגיעו מספרים שתמיד קיבל את כולם עם חיוך ענק ולב פתוח, עם רצון אמיתי להכיר ולתת תחושת שייכות. להרגיש בית. ב־7 באוקטובר 2023, כ”ב בתשרי תשפ”ד, עדי היה בסיור בגזרת כיסופים עם חבריו כשקיבלו דיווח על חדירת מחבלים לעבר הקיבוץ. הג’יפ שלהם לא היה ממוגן, אך הם יצאו מיד. כשהתקרבו לנקודה, מחבלים פתחו עליהם מכת אש רצחנית. החברים שישבו בג’יפ נפגעו מיד. בלי לחשוב פעמיים, עדי ומפקדו מיכאל בן חמו ז״ל פרקו לבדם וניהלו קרב גבורה ממושך מול עשרות מחבלים. הם הסיטו את האש לעברם כדי לתת לחבריהם סיכוי להינצל. שלושת חבריהם שנפצעו קשה הצליחו להתריע למוצב כיסופים על גודל המתקפה שבדרך. בזכותם הלוחמים היו ערוכים והצליחו להגן על קיבוץ כיסופים, שהיה היחיד מקיבוצי הגדר שלא נכבש באותה שבת. עדי וחבריו מגדוד 51 של גולני הצילו חיים רבים באותו בוקר. עדי ורבים מהם לא שבו מהקרב. בזכות הקרבות ההירואיים וחסרי הסיכוי של לוחמי הגדוד, כיסופים היה הקיבוץ היחיד מישובי הגדר שלא נכבש באותו בוקר. משפט שהוא אמר לעמית אחיו אחרי מסע של 52 ק״מ ובעצם מסביר בצורה הטובה ביותר מי היה עדי – “כשראיתי שקשה לי, התחלתי לעזור לאחרים שקשה להם יותר ממני.”